ראש ממשלה שמפרסם פוסט עם סמל המדינה, שלטי חוצות שמציגים קשרים פוליטיים שנויים במחלוקת, חשבונות פיקטיביים שמפיצים מסרים ומפלגות שרוצות לקבל מידע מהקלפיות בזמן אמת. ארבעה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-26, מערכת המשפט נדרשת לשרטט את הגבול בין מאבק פוליטי לגיטימי לבין שימוש אסור בכוח, בסמלים ובמידע. בתוך פחות משבועיים התערב השופט נעם סולברג בכמה פרסומי תעמולה, ובג"ץ הכריע בשאלה טכנולוגית שעשויה להשפיע על אופן ניהול הבחירות. אבל מי בכלל קובע מה מותר לפוליטיקאים לעשות, ומתי קמפיין בחירות חוצה את הגבול המשפטי?
ארבעה ימים לקלפי, והמאבק כבר מתנהל בבית המשפט
יום שלישי, 27 באוקטובר 2026, הוא יום הבחירות לכנסת ה-26.
בימים שלפני ההצבעה, מטות הבחירות עובדים בקצב מסחרר. סרטונים מופצים, שלטי חוצות נתלים, הודעות מגיעות לטלפונים ומסרים פוליטיים עוברים בין אלפי חשבונות ברשתות החברתיות. המאבק על תשומת הלב של הבוחרים אינו חדש. אבל באוקטובר 2026 התברר עד כמה המאבק הזה הפך גם למאבק משפטי.
בתוך זמן קצר נדרשה ועדת הבחירות המרכזית לעסוק בשאלות שנראות כמעט יומיומיות: האם ראש הממשלה יכול להשתמש בסמל המדינה בפרסום פוליטי? האם מותר להפיץ תעמולה דרך חשבונות בדויים? האם שלט פוליטי יכול ליצור מצג מטעה? והאם אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי להעביר למפלגות מידע בזמן אמת על מספר האנשים שהצביעו? אלה אינן רק מחלוקות על פוסטים ושלטים. מאחוריהן עומדים עקרונות היסוד של הבחירות הדמוקרטיות: שוויון, חופש ביטוי, חשאיות, שקיפות וההבחנה בין המדינה לבין המפלגות המבקשות לשלוט בה.
הפוסט של נתניהו וסמל המדינה: למה האיור הפך לעניין משפטי?
ב-13 באוקטובר 2026 פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו בחשבונותיו ברשתות החברתיות הודעה פוליטית שבה שיבח מועמד שפרש מרשימה אחרת וקרא לחברים נוספים באותה רשימה לפרוש.
אל הפרסום צורף איור שהציג את הדברים כעדכון מטעם ראש הממשלה.
עד כאן, ניתן היה לראות בכך עוד מהלך בזירה הפוליטית.
אלא שבאיור הופיע סמל המדינה פעמיים.
בעקבות עתירה שהגישה עמותת “בוחרים בישראל”, נדרש יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, לבחון אם הפרסום מפר את האיסור על שימוש בנכסי ציבור לצורך תעמולת בחירות.
סולברג הוציא צו ארעי שהורה לנתניהו להסיר את סמלי המדינה מהאיור או להסיר את האיור כולו.
על פי הדיווח על ההחלטה בתב”כ 226/26, סולברג מצא כי קיימת בשלב המקדמי תשתית מספקת להפרה לכאורה של סעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי”ט-1959.
ההחלטה הייתה צו ארעי, ולא הכרעה סופית בכל הטענות בעתירה.
אבל היא מעלה שאלה יסודית: הרי נתניהו מכהן כראש ממשלה. מדוע אסור לו להשתמש בסמל המדינה כשהוא פונה לציבור?
ראש הממשלה אינו בעליו של סמל המדינה
מבחינה משפטית, צריך להפריד בין שני התפקידים שראש ממשלה עשוי למלא בעת ובעונה אחת.
בתפקידו הממלכתי הוא עומד בראש הרשות המבצעת ומוסמך לפעול במסגרת הדין, לייצג את הממשלה ולמסור הודעות רשמיות.
בתפקידו הפוליטי הוא יכול להיות גם מנהיג מפלגה ומתמודד בבחירות.
אבל שני התפקידים אינם זהים.
סמכות שלטונית אינה הופכת את נכסי המדינה לרכושו של נבחר הציבור המחזיק במשרה.
סעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) אוסר, ככלל ובכפוף לחריגים הקבועים בו, שימוש בנכסים מוחשיים או בלתי מוחשיים של גופים ציבוריים מסוימים בקשר עם תעמולת בחירות. נכסים מוחשיים יכולים לכלול ציוד, מבנים ואמצעים פיזיים.
נכסים בלתי מוחשיים עשויים לכלול גם נכסים וסממנים בעלי אופי ציבורי, ובפסיקת ועדת הבחירות נדונה האפשרות לראות בסמל המדינה נכס ציבורי לצורך האיסור. כאן נמצא לב המחלוקת.
ראש הממשלה רשאי לפעול פוליטית, אך אין בכך כדי להעניק לו זכות בלתי מוגבלת להציג מסר מפלגתי כפרסום הנושא את הסמכות והחזות הרשמית של המדינה. העיקרון אינו מיוחד למפלגה מסוימת. הוא נועד לחול על השימוש במשאבים ציבוריים לצורכי תעמולה, בהתאם לתנאי החוק.
האם כל צילום של שר בלשכתו הוא תעמולת בחירות אסורה?
לא.
החוק עצמו כולל חריגים, ובין היתר הוראות המתייחסות לשימוש בנכסים שהועמדו לרשות נבחרי ציבור ולצילום בלשכותיהם, בכפוף לדין ולהגבלות הרלוונטיות.
לכן אי אפשר לקבוע שכל צילום בלשכה ממשלתית מהווה הפרה. הבדיקה מורכבת יותר.
צריך לברר מה מטרת הפרסום, מה תוכנו, אילו משאבים שימשו להפקתו ולהפצתו, מהו ההקשר שבו הופץ והאם הוא נושא אופי של תעמולת בחירות. גם העובדה שהפרסום הופיע בחשבון אישי אינה מכריעה לבדה.
אם משתמשים בתוכן שהופק באמצעות משאבי המדינה כדי לקדם מסר מפלגתי, עשויה להתעורר בעיה גם כאשר ההפצה נעשית דרך חשבון שאינו חשבון ממשלתי רשמי. מנגד, העובדה ששר מופיע בתמונה או מדבר על הישגי ממשלתו אינה הופכת אוטומטית כל פרסום להפרת חוק. הבחינה היא עניינית, הקשרית ותלויה בנסיבות.
מבסיס צה"ל לקמפיין: כשהמצלמה הממלכתית הופכת לשאלה משפטית
בתחילת אוקטובר 2026 נדרש סולברג גם לפרסומים הקשורים לביקורים של נתניהו במתקנים ובאתרים צבאיים.
לפי הדיווחים על החלטות ועדת הבחירות, השופט הבחין בין שימוש ממלכתי לגיטימי בתיעוד של פעילות ראש הממשלה לבין שימוש בתיעוד כזה לצורך קידום פוליטי. ב-6 באוקטובר דווח על החלטה שלפיה סרטון שצולם בבסיס חיל האוויר כלל גם רכיבים של תעמולת בחירות. סולברג הורה להסיר את הסרטון מחשבונותיו האישיים של נתניהו, אך התיר את המשך הופעתו בחשבונות הרשמיים, בהתאם להחלטה שפורסמה.
בהחלטות נוספות שדווחו באותה תקופה נבחנו גם פרסומים מביקור במוצב צה”ל בדרום לבנון, לרבות השימוש בחומרי צילום והפצה ציבוריים. במקרה אחד דווח כי נתניהו חויב בהוצאות אישיות בסך 29 אלף שקל במסגרת הכרעה בכמה עתירות. ההבחנה בין החשבונות האישיים לרשמיים אינה יוצרת כלל פשוט שלפיו כל מה שמותר בחשבון ממשלתי אסור בחשבון אישי. היא תלויה במהות התוכן, בתכלית הפרסום ובמשאבים ששימשו לו. אבל היא ממחישה היטב את הקושי. אותו ראש ממשלה יכול לבקר בבסיס צבאי במסגרת תפקידו, למסור לציבור מידע על פעילות הממשלה, ובה בעת להיות מתמודד פוליטי שיש לו עניין בהבלטת הישגיו.
איך מפרידים בין הדברים?
מבחן הדומיננטיות: מה באמת מטרת הפרסום?
בפסיקת ועדת הבחירות התפתח מבחן הבוחן את המטרה הדומיננטית של הפרסום במסגרת ההכרעה אם מדובר בתעמולת בחירות.
אין די בכך שלפרסום יש גם השלכה פוליטית אפשרית.
פעילות ממשלתית כמעט תמיד יכולה להשפיע על האופן שבו הציבור תופס את נבחריו.
לכן נדרש לבחון אם בנסיבות המקרה התכלית המרכזית של התוכן היא מסירת מידע שלטוני או קידום אלקטורלי.
בין השיקולים שעשויים לסייע בבדיקה נמצאים תוכן הדברים, עיתוי הפרסום, אופן הצגתם, הקהל שאליו הם מכוונים וההקשר הרחב.
לדוגמה, הודעה על שינוי בהנחיות חירום לציבור יכולה להיות מידע ממשלתי חיוני גם בתקופת בחירות.
לעומת זאת, סרטון המורכב בעיקר ממסרים המשבחים מפלגה או קוראים לתמיכה אלקטורלית, ומשתמש לשם כך באמצעים ציבוריים, עשוי לעורר קושי לפי דיני התעמולה.
ההבדל אינו עצם העובדה שהפרסום מועיל פוליטית לממשלה, אלא האם נעשה שימוש אסור במשאב ציבורי בקשר עם תעמולת בחירות.
23 באוקטובר: הבוטים נכנסים לאולם הדיונים
כמה ימים אחרי המחלוקת על סמלי המדינה, הגיעה סוגיה חדשה: החשבונות הפיקטיביים שמפיצים תעמולה ברשתות החברתיות.
ב-23 באוקטובר 2026 פורסמה החלטה של סולברג בעקבות עתירה שהגישה התנועה לחופש המידע נגד נתניהו והליכוד.
בעתירה נטען כי הופעלו חשבונות בדויים או אוטומטיים לצורך הפצת מסרי תעמולת בחירות.
הטענה הייתה שחשבונות אלה משמשים להדהוד מסרים פוליטיים בלי לחשוף בצורה מתאימה את הגורם שעומד מאחוריהם.
סולברג דחה את העתירה נגד נתניהו והליכוד משום שלא הוצגו ראיות מספיקות לכך שהם הפעילו את החשבונות הנטענים.
זו הבחנה חשובה: הטענות שבעתירה לא הוכחו במידה הדרושה לקבלתה.
אולם במסגרת הדיון הובהר גם עיקרון משפטי רחב יותר.
כאשר מועמד או מפלגה מפעילים חשבונות בדויים או בוטים כדי להפיץ תעמולת בחירות מטעמם, חובת השקיפות הקבועה בחוק עשויה לחול על אותם פרסומים.
המשמעות היא שהשימוש בטכנולוגיה או בשם בדוי אינו בהכרח מאפשר לעקוף את חובת הזיהוי.
מי באמת עומד מאחורי התגובה שקראתם?
דמיינו שאתם גוללים ברשת חברתית ורואים עשרות תגובות התומכות באותו מועמד.
אחת נכתבה על ידי אדם אמיתי שמאמין במסר. אחרת פורסמה מחשבון הנושא שם בדוי. שלישית הופצה באמצעות מערכת אוטומטית שמנהלת חשבונות רבים.
כלפי הקורא, שלוש התגובות עשויות להיראות דומות.
אבל מבחינת דיני הבחירות, מקור הפרסום עשוי לשנות את התמונה.
סעיף 2א1 לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) קובע חובת שקיפות למודעות בחירות כהגדרתן בחוק.
לפי הסעיף, נדרש זיהוי של האדם האחראי להזמנת המודעה ודרכי יצירת קשר עימו, ובנסיבות המתאימות גם זיהוי המתמודד או הגוף שמטעמו פורסמה.
ההסדר חל, בין היתר, על תעמולת בחירות הנעשית בידי מתמודד או מטעמו, וכן על תוכן תעמולה שפורסם בתשלום.
החוק אינו קובע שכל אזרח שמפרסם עמדה פוליטית בחשבונו הפרטי חייב להזדהות בפרטיו האישיים.
ההבחנה היא בין ביטוי פוליטי עצמאי של אזרח לבין פרסום שנכנס להגדרת מודעת בחירות לפי הדין.
העיקרון פשוט: מותר לנהל קמפיין פוליטי, אבל כאשר החוק מחייב לזהות את הגורם האחראי לתעמולה, אי אפשר בהכרח להסתתר מאחורי חשבון בדוי.
למה העתירה נדחתה אם השופט קבע שיש חובת שקיפות?
מפני שקיומו של כלל משפטי אינו מוכיח שאדם מסוים הפר אותו.
זוהי הבחנה בסיסית בין הדין לבין הראיות.
הדין יכול לקבוע שמועמד המפעיל חשבונות בדויים לצורך תעמולה חייב לעמוד בדרישות זיהוי.
אבל כדי לקבל צו נגד מועמד מסוים, צריך להציג תשתית עובדתית מתאימה הקושרת אותו לחשבונות הרלוונטיים ולפרסומים שבמחלוקת.
דמיון בין נוסחי תגובות אינו מוכיח בהכרח שמקורן בגורם אחד.
גם העובדה שחשבון מפרסם בהתמדה מסרים התומכים בפוליטיקאי אינה מוכיחה שהפוליטיקאי מימן או הפעיל אותו.
במקרים המתאימים עשויה להידרש תשתית הכוללת מידע על התקשרות, מימון, ניהול חשבונות, הפעלתם או ראיות אחרות הקושרות את הפרסום לגורם האחראי.
זו הסיבה שאפשר לדחות עתירה מסוימת בשל חוסר ראיות, ובאותה החלטה להבהיר כיצד החוק חל על התנהגות מסוג זה כאשר היא מוכחת.
במשך תקופה ממושכת היה מור נתון למגבלות, ובהן פיקוח אלקטרוני. עבור זמר שמקור הכנסתו המרכזי הוא הופעות, ההגבלות לא היו רק עניין של חופש תנועה. הן השפיעו על עבודתו ועל יכולתו להתפרנס. בחודש מאי 2026 נידונה האפשרות להתיר לו לצאת להופעה פרטית. לפי הדיווחים, בית המשפט העליון ביטל היתר שניתן קודם לכן.
אבל ביולי 2026 השתנתה התמונה. ב-19 ביולי פורסם כי בית המשפט המחוזי הורה על הסרת הפיקוח האלקטרוני, בכפוף למגבלות. ביצוע ההחלטה עוכב באופן זמני לצורך בחינת האפשרות להגשת ערר. ב-26 ביולי דווח כי בית המשפט העליון אפשר למור לשוב להופיע במסגרת תנאי השחרור שנקבעו לו. על פי הפרסומים, במהלך הדיונים נבחנו גם תסקירי שירות המבחן.
התוצאה הייתה משמעותית מבחינתו: האפשרות לחזור לעבוד מול קהל, אף שהאישומים עצמם נותרו לבירור.
שלטי איזנקוט, עבאס וטיבי: האם מותר ליצור רושם של ברית פוליטית?
בבוקר 23 באוקטובר 2026 נרשמה התפתחות נוספת.
מפלגת ישר בראשות גדי איזנקוט עתרה נגד שלטי תעמולה של הליכוד, שבהם הוצגו איזנקוט ואישים פוליטיים נוספים לצד מנסור עבאס ואחמד טיבי.
לפי הפרסומים, מפלגת ישר טענה כי העיצוב, הצבעים והכיתוב בערבית עלולים ליצור רושם מטעה לגבי קשר פוליטי בינה לבין רשימות אחרות.
סולברג הורה לליכוד להסיר את השלטים ברחבי הארץ עד לשעה 15:30 באותו יום.
על פי הדיווחים, יו”ר ועדת הבחירות סבר כי השילוט עלול ליצור הטעיה בנוגע לקשרים הפוליטיים וכי הכיתוב בערבית אינו מספק בנסיבות העניין מענה לחובת זיהוי הגורם האחראי, בפרט באזורים שרוב תושביהם אינם דוברי ערבית.
לפי הפרסום על ההחלטה בתב”כ 272/26, נימוקים מפורטים אמורים להינתן בהמשך.
כאן מתעוררת דילמה משפטית מרתקת.
מפלגה רשאית לבקר את יריביה, לטעון שהם עשויים לשתף פעולה בעתיד ולהציג תחזיות או הערכות פוליטיות.
אבל קיים הבדל בין הצגת עמדה פוליטית לבין יצירת מצג שעלול להטעות את הבוחר לגבי זהות הגורם שפרסם את המסר או לגבי זיקה פוליטית קיימת.
לא כל תחזית על קואליציה עתידית היא עובדה מוכחת, ולא כל פרסום פוליטי שנוי במחלוקת הוא פרסום אסור.
לכן יש לבחון בנפרד את חופש הביטוי הפוליטי, את דרישות השקיפות ואת העילה המשפטית המדויקת למתן הצו.
האם מותר לפרסם תעמולת בחירות בשפה זרה?
השפה שבה נכתב פרסום אינה הופכת אותו אוטומטית לאסור.
בישראל חיים אזרחים דוברי שפות שונות, ופרסום מסרים פוליטיים בשפות שונות הוא חלק טבעי מהפעילות הדמוקרטית.
אבל כאשר החוק מחייב לזהות את הגורם האחראי למודעת בחירות, השאלה אינה רק אם שם המפרסם מופיע פיזית על השלט.
נדרש לבחון גם את נסיבות הפרסום ואת עמידתו בדרישות הדין.
המחלוקת בפרשת השלטים ממחישה את ההבדל בין קיומו הטכני של כיתוב לבין האפקטיביות שלו בהקשר שבו הוצב הפרסום.
עם זאת, יש להימנע מהסקת כלל גורף שלפיו זיהוי בשפה שאינה עברית לעולם אינו מספיק. ההכרעה תלויה בהוראות הדין, בנסיבות ובקביעות הספציפיות של יו”ר ועדת הבחירות.
22 באוקטובר: בג"ץ מתערב בדרך שבה מפלגות מקבלות מידע מהקלפיות
יום קודם לכן, ב-22 באוקטובר, ניתנה החלטה חשובה בבג”ץ 45499-10-26, משמר הדמוקרטיה הישראלית נגד ממלא מקום מנכ”ל ועדת הבחירות המרכזית ואחרים.
במרכז העתירה עמדה האפשרות של נציגי סיעות ורשימות בקלפיות לספור באמצעים דיגיטליים את מספר הבוחרים שכבר הצביעו, ולהעביר את הנתונים בזמן אמת למפלגות.
בג”ץ הכריע ברוב דעות.
השופטים חאלד כבוב ורות רונן תמכו בקבלת החלק הרלוונטי של העתירה, ואילו השופט דוד מינץ היה בדעת מיעוט.
בהחלטה נקבע כי חברי ועדות קלפי ומשקיפים מטעם סיעות ורשימות מועמדים אינם רשאים לבצע את הספירה הדיגיטלית המתוארת ולהעביר את המידע בזמן אמת למפלגותיהם.
נימוקי פסק הדין אמורים להינתן בהמשך.
חשוב לדייק: ההכרעה אינה קובעת שכל מידע סטטיסטי על שיעור ההצבעה אסור בפרסום, וגם אינה אוסרת באופן גורף כל שימוש במחשבים במסגרת הבחירות.
היא מתייחסת למנגנון המסוים של ספירה דיגיטלית על ידי נציגי רשימות בקלפיות והעברת הנתונים בזמן אמת.
למה למפלגה חשוב לדעת מי כבר הצביע?
כדי להבין את משמעות המחלוקת צריך להכיר את הפעילות של מטות הבחירות.
מפלגות מנסות לעודד את תומכיהן להגיע לקלפי. הן מתקשרות לבוחרים, שולחות הודעות ומפעילות מתנדבים.
מידע על היקפי הצבעה עשוי לסייע בניתוח השתתפות הבוחרים ובקבלת החלטות תפעוליות.
אבל ככל שהמידע מפורט, זמין ומהיר יותר, כך עולות גם שאלות משפטיות מורכבות יותר.
מי רשאי לאסוף אותו? האם הנתונים הם מצרפיים בלבד או מאפשרים הסקת מסקנות על אנשים מסוימים? האם נוצר יתרון לא הוגן לגורם מסוים? והאם האיסוף תואם את ההסדרים שקבע המחוקק?
כאן חשוב להבחין בין מידע על מספר המצביעים לבין מידע על זהות המצביעים, ובין שני אלה לבין המידע על אופן ההצבעה.
אלה סוגים שונים של מידע, שלא בהכרח חלות עליהם אותן מגבלות.
חשאיות הבחירות: מה בדיוק החוק מגן עליו?
סעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת קובע כי הבחירות לכנסת יהיו כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות.
עקרון חשאיות הבחירות נועד להבטיח, בין היתר, שהבוחר יוכל להצביע בלי לחשוף את בחירתו וללא לחץ פסול הנובע מחשיפתה.
אבל חשאיות ההצבעה אינה זהה בהכרח לסודיות עצם ההשתתפות בבחירות.
הנתון שאדם הגיע לקלפי אינו מגלה כשלעצמו לאיזו רשימה הצביע.
ובכל זאת, איסוף מידע על השתתפות בבחירות עשוי לעורר שאלות של פרטיות, שוויון, השפעה על התנהגות בוחרים והסמכות החוקית לאסוף ולהעביר את המידע.
לכן אין להסיק מפסק הדין מ-22 באוקטובר שבג”ץ קבע שכל ידיעה על השתתפותו של אדם בבחירות מפרה את עקרון החשאיות.
בהיעדר הנימוקים המלאים, ניתן לקבוע בוודאות את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין, אך יש להיזהר מייחוס נימוקים שטרם פורסמו לשופטי הרוב או המיעוט.
ומה לגבי המידע שכבר נמצא בידי המפלגות?
המפלגות אינן פועלות בחלל ריק.
במסגרת מערכת הבחירות קיימים הסדרים חוקיים הנוגעים לפנקס הבוחרים, למסירת מידע למפלגות ולשימוש המותר בו.
לצדם חלות הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, והוראות בדבר אבטחת מידע, בהתאם לסוג המאגר והשימוש.
הרשות להגנת הפרטיות פרסמה הנחיות המתייחסות לשימוש במידע אישי במסגרת מערכות בחירות, לרבות אחריות המפלגות על שימוש במידע בידי ספקים חיצוניים ואפליקציות.
העיקרון המרכזי הוא שמידע שנמסר לצורך בחירות אינו הופך לרכוש חופשי שאפשר להשתמש בו לכל מטרה.
גם כאשר גוף רשאי לקבל מידע לפי דין, השימוש בו חייב להתאים למטרה ולהוראות החלות עליו.
יש להבחין גם בין פנקס בוחרים שנמסר לפי הסדר חוקי לבין נתונים נוספים שמפלגה אספה ממקורות אחרים.
הכללים המדויקים עשויים להשתנות לפי מקור המידע, דרך איסופו, מטרת השימוש והוראות הדין הרלוונטיות.
האם הודעת SMS ממפלגה היא פגיעה בפרטיות?
לא בהכרח.
אבל שליחת הודעות פוליטיות עשויה לעורר שאלות לגבי מקור פרטי הקשר, השימוש במאגרי מידע, חובות גילוי וזכויות הנמען.
יש גם להבחין בין הודעות תעמולה פוליטית לבין דבר פרסומת כהגדרתו בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב-1982.
לא כל הודעה פוליטית נחשבת בהכרח דבר פרסומת לפי אותו סעיף.
הבדיקה תלויה בתוכן ההודעה ובהגדרות החוק.
מבחינת פרטיות, שאלת המפתח היא אם המידע נאסף ונעשה בו שימוש כדין, ולא רק אם הנמען מעוניין לקבל את ההודעה.
ומה אם הסרטון עצמו בכלל לא אמיתי?
מערכת הבחירות של 2026 הוסיפה קושי חדש: האפשרות ליצור סרטון שנראה כאילו מועמד אמר דברים שמעולם לא אמר.
תוכנות בינה מלאכותית מסוגלות כיום ליצור קול, דמות או אירוע חזותי שנראים אמיתיים.
ביולי 2026 נוספה לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) הוראת שעה בסעיף 2א2, העוסקת בתעמולת בחירות שהיא “נחזות עמוקה”.
ההוראה מחייבת לצרף גילוי ברור ובולט שתוכן כזה לא תועד במקור, כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף.
החוק מתייחס לתוכן חזותי או קולי שנוצר או נערך באמצעים דיגיטליים באופן העשוי לגרום לו להיחזות כתיעוד מקורי, בהתאם להגדרה שבחוק.
המשמעות אינה שכל שימוש ב-AI בתעמולה אסור.
החוק מתמקד, בין היתר, בחובת הגילוי לגבי תכנים העונים להגדרת נחזות עמוקה.
זוהי שכבה משפטית נוספת שנועדה לאפשר לציבור להבחין בין תיעוד של אירוע לבין תוכן שיוצר או שונה באופן מהותי באמצעים דיגיטליים.
מי מוסמך להורות להסיר פוסט, סרטון או שלט בחירות?
חוק הבחירות (דרכי תעמולה) מעניק ליו”ר ועדת הבחירות המרכזית סמכויות שיפוטיות בתחום דיני התעמולה.
סעיף 17ב לחוק מסדיר סמכויות למתן צווי מניעה בנסיבות הקבועות בו.
באמצעות סמכויות אלה ניתן לבחון בקשות למניעת הפרות של דיני תעמולת הבחירות ולהורות על הפסקת התנהגות אסורה, בכפוף לתנאי החוק.
בשל דחיפותן של מערכות בחירות, לעיתים נדרש סעד מהיר.
פוסט פוליטי עשוי להגיע למאות אלפי אנשים בתוך שעות. שלט חוצות עשוי להשפיע על קהל רב לפני שיסתיים הליך משפטי רגיל.
זו אחת הסיבות לחשיבותם של צווים זמניים וצווים ארעיים בתחום הבחירות.
אלא שצו ארעי אינו שקול בהכרח להכרעה סופית.
הוא עשוי להינתן בשלב מוקדם, לפני שהתבררו כל הטענות, כדי לשמור על המצב המשפטי ולהימנע מפגיעה שעלולה להיות קשה לתיקון.
סעיף 17ה לחוק מסדיר היבטים נוספים של סדרי דין והוצאות.
לכן, כאשר מדווח כי יו”ר ועדת הבחירות הורה להסיר פרסום, חשוב לברר אם מדובר בצו ארעי, בצו מניעה לאחר דיון או בהחלטה אחרת, ומה בדיוק הוכרע.
ומה ההבדל בין יו"ר ועדת הבחירות לבין בג"ץ?
השופט נעם סולברג מכהן כיו”ר ועדת הבחירות המרכזית, אך כאשר הוא דן בבקשות לפי חוק דרכי תעמולה הוא מפעיל סמכות שניתנה לו בדין בתחום זה.
בג”ץ, לעומת זאת, פועל מכוח סמכותו החוקתית לדון בעתירות נגד רשויות וגופים ציבוריים, בכפוף לכללי הסמכות וההליך.
שני הגופים יכולים לעסוק במחלוקות הקשורות לבחירות, אך מקור סמכותם, סוג ההליך והסעד המבוקש אינם בהכרח זהים.
כך, במחלוקת על פרסום תעמולה אסור עשוי ההליך המתאים להיות בקשה ליו”ר ועדת הבחירות.
במחלוקת על החלטה מנהלית של גוף ציבורי הקשורה להליכי הבחירות עשויה להתעורר שאלה המצויה בתחום סמכותו של בג”ץ, בהתאם לדין.
המסלול המשפטי אינו נקבע רק לפי העובדה שהמחלוקת עוסקת בבחירות, אלא לפי העילה והסעד.
האם כל הטעיה פוליטית אסורה בחוק?
לא.
קמפיינים פוליטיים כוללים הבטחות, תחזיות, סיסמאות, פרשנויות, ביקורת ולעיתים גם הגזמות.
המשפט אינו הופך כל ויכוח פוליטי לשאלה שאפשר לפתור באמצעות צו.
חופש הביטוי הפוליטי זוכה להגנה משמעותית במשפט הישראלי, במיוחד כאשר מדובר בדיון ציבורי על השלטון ועל המתמודדים בבחירות.
אבל חופש הביטוי אינו מבטל חובות חוקיות מפורשות.
אם פרסום מפר את האיסור על שימוש במשאבי ציבור, אינו עומד בחובת השקיפות או נופל בגדר איסור אחר שקבע המחוקק, עשויה להיות הצדקה להתערבות משפטית.
לכן אין די בטענה שפרסום מסוים אינו נכון או אינו הוגן.
צריך לזהות עילה משפטית קונקרטית ולהוכיח שהתנאים להפעלתה מתקיימים.
האם אפשר להעניש פוליטיקאי על הפרת דיני תעמולה?
הפרת דיני תעמולה עשויה להוביל לסעדים שונים, בהתאם להוראה שהופרה ולמסלול המשפטי.
אחד הסעדים המעשיים הוא צו להפסקת הפרסום או להסרתו.
במקרים המתאימים עשויה להיות גם פסיקת הוצאות משפט.
סעיף 17ה מאפשר, בין היתר, חיוב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין במסגרת ההליכים המנויים בו.
יש להבחין בין הוצאות משפט לבין קנס פלילי.
חיוב בהוצאות אינו בהכרח הרשעה בעבירה, ואינו מלמד שכל הפרה של דיני הבחירות מטופלת בהליך פלילי.
כאשר קיימת עבירה פלילית בדין, אכיפתה מחייבת עמידה בתנאים ובסדרי הדין הרלוונטיים.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד בכותרות חדשותיות: צו להסרת פוסט, חיוב בהוצאות והרשעה בפלילים הם שלושה דברים שונים.
אז מי באמת שומר על הבחירות?
התשובה רחבה יותר משמו של שופט אחד.
הכנסת קובעת את מסגרת הבחירות בחוקי היסוד ובחקיקה הרגילה.
ועדת הבחירות המרכזית מופקדת על ניהול הבחירות ופועלת במסגרת סמכויותיה.
יו”ר ועדת הבחירות מפעיל סמכויות שיפוטיות בתחומים שהחוק מסר לו.
בתי המשפט בוחנים מחלוקות המובאות לפניהם לפי סמכותם.
הרשויות המוסמכות לאכיפה ולהגנת הפרטיות פועלות בתחומיהן.
ולצד כל אלה עומדים גם התקשורת, ארגוני החברה האזרחית והאזרחים עצמם, שיכולים לבחון פרסומים, לבקש מידע ולעורר מחלוקות משפטיות בדרכים הקבועות בדין.
הפרשות של אוקטובר 2026 מלמדות שהבחירות אינן מתנהלות רק מאחורי הפרגוד.
הן מתנהלות גם על גבי המסך, בלשכות הממשלה, בשלטי החוצות ובמערכות המידע.
החוק אינו מבקש למנוע מפוליטיקאים לשכנע.
הוא מבקש להציב גבולות למקרים שבהם מאבק פוליטי משתמש באמצעים שהדין מגביל, או פוגע בעקרונות שעליהם נשענת השיטה הדמוקרטית.
הבחירות הן של הציבור, לא של מי שמנהל את הקמפיין
ארבעה ימים לפני פתיחת הקלפיות, המחלוקות המשפטיות האלה מציפות שאלה אחת מרכזית.
האם למי שמחזיק בכוח שלטוני, באמצעים טכנולוגיים או במאגרי מידע מותר להשתמש בהם ללא מגבלות כדי להשפיע על הבוחרים?
המשפט הישראלי משיב באמצעות מערכת של כללים, חריגים, חובות שקיפות וסמכויות אכיפה.
הכללים אינם מבטיחים שכל פרסום יהיה מדויק, שכל קמפיין יהיה הוגן או שכל מצביע יקבל החלטה מתוך מידע מלא.
אבל הם נועדו להבטיח שהתחרות הפוליטית תתקיים במסגרת חוקית, ושגם מי שמבקש להיבחר או להמשיך לשלוט יהיה כפוף לאותם עקרונות בסיסיים.
בסופו של דבר, השאלה החשובה אינה רק מי ינצח בבחירות, אלא האם הדרך שבה נערכו הבחירות שמרה על זכויות הבוחרים ועל הכללים שהמדינה קבעה לעצמה.
