בחלוקת רכוש בין בני זוג קל יחסית להבין נכסים מוחשיים: דירה, רכב, חשבון בנק או פיקדון. הקושי מתחיל דווקא בנכסים שהערך שלהם אינו מונח מולנו במזומן. עסק יכול להיות שווה מיליונים גם אם אין בו הרבה כסף נזיל. אדם יכול להיות בעל כושר השתכרות חריג משום שבמשך שנות הנישואין בנה קריירה, התמחות או מוניטין מקצועי. זכויות פנסיוניות יכולות להיות שוות סכומים גבוהים אף שהן ישולמו רק בעתיד. לכן בפרידה צריך להסתכל לא רק על מה שיש לבני הזוג עכשיו ביד, אלא גם על הערך הכלכלי שנצבר במהלך החיים המשותפים.
נניח שדנה הקימה משרד אדריכלות חמש שנים לאחר הנישואין. המשרד רשום רק על שמה, רק היא חתומה בבנק ורק היא בעלת המניות. העובדה הזאת אינה בהכרח אומרת שהערך הכלכלי של העסק כולו נשאר מחוץ לאיזון. אם העסק נבנה במהלך הנישואין, ייתכן ששוויו הוא חלק מן הרכוש שיש להביא בחשבון במסגרת איזון המשאבים.
אבל חשוב להבחין בין בעלות בעסק לבין הזכות לקבל את חלקו הכלכלי של בן הזוג האחר. בית המשפט אינו חייב להפוך את בן הזוג האחר לשותף עסקי בפועל. לעיתים עדיף שהעסק יישאר בידי מי שמנהל אותו, ובן הזוג האחר יקבל סכום איזון המתחשב בשווי העסק.
עסק אינו דירה. אם בית המשפט יורה שלכל אחד מבני הזוג יהיו 50% ממניות החברה לאחר גירושין קשים, הוא עלול ליצור מצב שבו שני אנשים מסוכסכים חייבים להמשיך לנהל יחד חברה. הדבר יכול לפגוע בעסק, בעובדים, בלקוחות ובשני בני הזוג עצמם.
לכן במקרים רבים מנסים לבצע הפרדה כלכלית: מעריכים את שווי העסק, קובעים איזה חלק ממנו קשור לתקופת החיים המשותפים, והבעלים הפעיל נשאר עם העסק תוך ביצוע תשלום איזון לבן הזוג האחר. כמובן, התוצאה תלויה במבנה החברה, בהסכמים, בבעלי מניות נוספים ובנסיבות המקרה.
זו אחת השאלות המורכבות ביותר בפרידה. עסק אינו שווה בהכרח את יתרת המזומנים שלו. חברה יכולה להחזיק ציוד בשווי קטן יחסית אבל להיות רווחית מאוד בגלל לקוחות קבועים, ידע מקצועי, מותג או חוזים ארוכי טווח.
לכן לעיתים נדרש מומחה כלכלי או רואה חשבון שיעריך את שווי העסק. הוא עשוי לבחון את הכנסות העסק, רווחיו, נכסיו, התחייבויותיו, תזרים המזומנים שלו, לקוחותיו, חוזים קיימים, הסיכונים בענף ולעיתים גם את יכולתו להמשיך לייצר רווח בעתיד. אין שיטת שווי אחת שמתאימה לכל עסק.
נניח שלחברה מחזור שנתי של חמישה מיליון ש”ח. מכאן לא נובע שהחברה שווה חמישה מיליון. ייתכן שהיא מוציאה 4.9 מיליון ש”ח בשנה ולכן הרווח שלה קטן מאוד. מנגד, עסק עם מחזור של מיליון ש”ח יכול להיות רווחי מאוד.
צריך להבחין בין מחזור, רווח, תזרים ושווי. אלה מושגים שונים.
אם עסק שווה שני מיליון ש”ח אבל יש לו התחייבויות כבדות, הלוואות, תביעות או חובות לספקים, אי אפשר להעריך אותו כאילו כל שני המיליון הם נכס נקי. ההערכה צריכה לשקף את השווי הכלכלי האמיתי.
אותו עיקרון חל גם בכיוון ההפוך: בן זוג אינו יכול להציג כל חוב עסקי כאילו הוא מפחית אוטומטית את השווי. צריך לבדוק אם מדובר בחוב אמיתי, מתי נוצר, מה מטרתו והאם הוא קשור לפעילות העסקית הרגילה.
אם העסק היה קיים לפני הנישואין, נקודת הפתיחה שונה. עצם העסק עשוי להתחיל כנכס חיצוני. אבל אם במהלך עשרים שנות הנישואין הוא גדל באופן דרמטי, יכולות להתעורר שאלות לגבי ההשבחה שנוצרה בתקופה המשותפת, התרומה של בן הזוג האחר והמשטר הרכושי החל.
צריך להבחין בין הערך שהיה לעסק בתחילת הקשר לבין הערך שנוסף לו בתקופת החיים המשותפים. לא תמיד יהיה נכון לומר שכל העסק משותף, אבל גם לא תמיד נכון להתעלם מכל ההשבחה שנוצרה בתקופת הנישואין.
המצב הזה נפוץ בעסקים משפחתיים. למשל, הבעל הקים מסעדה על שמו, אבל האישה ניהלה את העובדים, טיפלה בספקים ועבדה במשך שנים בלי שכר מלא משום שהמשפחה ראתה בעסק מקור פרנסה משותף.
במקרה כזה קשה להתייחס לאישה כאילו הייתה אדם זר לעסק. תרומתה יכולה להיות רלוונטית הן בהערכת הזכויות הרכושיות והן בשאלות נוספות הנוגעות לשווי, שכר, השבחה והתנהלות הצדדים.
מוניטין הוא הערך שנוצר לכך שאנשים רוצים לקבל שירות דווקא מאדם מסוים או מעסק מסוים. למשל, משרד עורכי דין שמוכר בציבור, רופא בעל שם, מסעדה עם קהל לקוחות קבוע או חברה שמותגה במשך שנים.
אבל צריך להבחין בין שני סוגים שונים: מוניטין עסקי ומוניטין אישי.
מוניטין עסקי קשור לעסק עצמו. לקוחות חוזרים, שם מסחרי, מותג, מיקום, צוות, מערכות וחוזים יכולים ליצור ערך גם אם בעל העסק מתחלף.
מוניטין אישי קשור הרבה יותר לאדם עצמו, לכישרונו, שמו, ניסיונו והאמון שהציבור נותן בו.
נניח שמספרה מצליחה יכולה להמשיך לפעול גם אם הבעלים מוכר אותה ומספר אחר מנהל אותה. חלק מן המוניטין עשוי להיות שייך לעסק.
לעומת זאת, אם מדובר בזמר מפורסם שאנשים מגיעים להופעה רק בגללו, קשה יותר להפריד את הערך מן האישיות שלו.
לכן לא כל הצלחה מקצועית היא “נכס” שאפשר פשוט לשים עליו תג מחיר ולחלק לשניים.
במהלך נישואין ארוכים יכולה להתפתח תופעה נוספת. אחד מבני הזוג לומד, מתקדם, מתמחה, פותח משרד ובונה קריירה. בן הזוג האחר מטפל בילדים, עובר עיר לצורך הקריירה שלו, עובד פחות או מוותר על קידום.
בעת הפרידה יכול להיווצר פער עצום: לאחד יש מקצוע מבוקש, ניסיון ומוניטין שמאפשרים לו להרוויח סכומים גבוהים; השני נשאר עם כושר השתכרות נמוך בהרבה.
כאן עולה השאלה כיצד המשפט מתמודד עם פער בכושר ההשתכרות שנוצר במהלך הזוגיות.
אם רופא צפוי להרוויח בעתיד 40,000 ש”ח בחודש, אין פירוש הדבר שלבן זוגו לשעבר מגיע אוטומטית חצי מכל משכורת שיקבל עד סוף חייו.
הכנסה עתידית תלויה בעבודה עתידית של האדם. הוא יצטרך להמשיך לעבוד, להשקיע זמן, להתפתח ולקחת סיכונים. לכן אי אפשר להתייחס לכל השכר העתידי כאילו כבר נצבר בתקופת הנישואין.
מצד שני, המשפט אינו יכול להתעלם מכך שכושר ההשתכרות החריג נבנה לעיתים באמצעות מאמץ משפחתי משותף.
אייל התחיל לימודי רפואה בתחילת הנישואין. במהלך שנות הלימודים, ההתמחות וההתמקצעות, בת זוגו נועה עבדה במשרה מלאה, טיפלה בילדים ועברה עם המשפחה כמה פעמים בהתאם למקומות ההתמחות שלו. לאחר עשרים שנה אייל הוא מומחה בעל קליניקה פרטית והכנסה גבוהה מאוד. נועה עבדה לאורך השנים במשרות חלקיות בלבד.
אם מחלקים רק את הכסף שנמצא ביום הפרידה בחשבון הבנק, ייתכן שמפספסים את אחת התוצאות הכלכליות הגדולות ביותר של הנישואין: אייל יוצא מהקשר עם יכולת להפיק הכנסה גבוהה לאורך שנים, ונועה עם יכולת נמוכה יותר שנוצרה בחלקה מתוך חלוקת התפקידים המשפחתית.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון מעניק לבית המשפט או לבית הדין, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, סמכויות לסטות מן האיזון הרגיל. במסגרת זו ניתן להתחשב, בין היתר, גם בנכסים עתידיים ובכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.
אין פירוש הדבר שכל פער בשכר מוביל לחלוקה לא שוויונית. מדובר בסמכות חריגה. השאלה היא אם קיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות התערבות בתוצאה הרגילה.
יש הבדל בין בני זוג ששניהם פיתחו קריירה במשך הנישואין, כאשר האחד פשוט מצליח יותר, לבין מצב שבו הפער עצמו נוצר מתוך חלוקת התפקידים המשפחתית.
נניח ששני עורכי דין עבדו במשרה מלאה עשרים שנה. אחד הגיע להיות שותף בכיר והשני נשאר שכיר. עצם הפער אינו בהכרח מצדיק התערבות.
לעומת זאת, אם אחד מהם ויתר על הקריירה במשך חמש עשרה שנה כדי לטפל בילדים ולאפשר לשני לעבוד שעות ארוכות ולהתקדם, הקשר בין הזוגיות לבין הפער הכלכלי נעשה משמעותי יותר.
אותו פער כלכלי יכול להיות רלוונטי לכמה מנגנונים. הוא יכול להופיע בדיון לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, בדיון במזונות משקמים, בשווי עסק או בהסדר אחר. לכן בית המשפט צריך להסתכל על התוצאה הכוללת ולא לפצות שוב ושוב על אותו רכיב תחת שמות שונים.
המשפט מנסה להגיע לתוצאה הוגנת, לא ליצור שכבות בלתי מוגבלות של פיצוי עבור אותו פער.
מוניטין אישי הוא הערך של השם המקצועי שנוצר לאדם. כושר השתכרות הוא מושג רחב יותר, והוא יכול לכלול השכלה, רישיון מקצועי, ניסיון, התמחות, רשת קשרים, מוניטין והיכולת הכללית לייצר הכנסה בעתיד.
לכן אדם יכול להיות בעל כושר השתכרות גבוה גם בלי להיות מפורסם. מהנדס בכיר או מנהל בעל ניסיון רב יכולים להשתכר היטב אף ששמם אינו מוכר לציבור.
תואר עצמו אינו נכס שניתן להעביר. אי אפשר לחלק חצי תעודת רופא או חצי רישיון עריכת דין. אבל התואר וההכשרה יכולים להיות רכיבים שבנו כושר השתכרות.
המשפט אינו מחלק את התעודה. הוא בוחן את ההשלכה הכלכלית של המסלול שנבנה בתקופת החיים המשותפים, אם היא רלוונטית במסגרת הדין.
בעולם העבודה המודרני עובדים רבים מקבלים חלק מן התגמול שלהם במניות או באופציות. כאן מתעוררת שאלה מורכבת: מתי הזכות נוצרה?
נניח שהבעל מקבל בשנת 2024 אופציות שיבשילו רק בשנת 2028. בני הזוג נפרדים בשנת 2026. כדי לדעת אם הזכות כולה, חלקה או אף אחד ממנה שייכים לתקופת החיים המשותפים, צריך להבין מה מטרת ההקצאה. האם האופציות ניתנו כתגמול על עבודה שכבר בוצעה, כתמריץ להישאר בחברה בעתיד, או כשילוב של השניים?
תאריך ההבשלה לבדו אינו תמיד נותן את כל התשובה.
אותו קושי מתעורר בבונוס. אם אדם קיבל בינואר שלאחר הפרידה בונוס בגין עבודתו בשנה שקדמה לה, יכול להיות שהזכות הכלכלית נוצרה דווקא בתקופת החיים המשותפים. לעומת זאת, אם הבונוס ניתן עבור הישגים שהושגו רק לאחר מועד הקרע, התמונה אחרת.
לכן בפרידה בודקים לא רק מתי הכסף התקבל, אלא גם בגין איזו תקופה ואיזה מאמץ הוא נוצר.
פנסיה נראית לעיתים רחוקה, ולכן קל לשכוח ממנה. אבל אדם שעבד עשרים או שלושים שנה יכול לצבור זכויות פנסיוניות בשווי משמעותי מאוד. הזכויות שנצברו במהלך הנישואין נחשבות ככלל חלק מן הרכוש המשותף שניתן לחלוקה בעת הפרידה.
החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע”ד-2014, יצר מנגנון מעשי שנועד לאפשר לבן הזוג לשעבר לקבל את חלקו בזכויות הפנסיוניות בהתאם לפסק הדין, במקום להישאר תלוי לחלוטין בבן הזוג החוסך. החוק בתוקף.
לפני ההסדרה המיוחדת הייתה בעיה מעשית. בית המשפט יכול היה לקבוע שלאישה מגיע חלק מן הפנסיה של בעלה, אבל הכסף נמצא אצל קרן הפנסיה ויכול להשתלם רק שנים לאחר הגירושין. האישה הייתה עלולה להישאר תלויה בכך שבעלה לשעבר יעביר לה בעתיד את חלקה.
החוק יצר מנגנונים המאפשרים, בתנאים המתאימים ובכפוף לפסק הדין, לרשום את זכויות בן הזוג לשעבר אצל הגוף המשלם ולהפריד את הזכויות באופן מסודר.
אם אדם התחיל לעבוד בשנת 1995, נישא בשנת 2005 ונפרד בשנת 2025, אין נקודת מוצא שלפיה בן הזוג האחר מקבל מחצית מכל מה שנצבר משנת 1995.
צריך לזהות את התקופה המשותפת. הזכויות שנצברו לפני הנישואין הן נקודת פתיחה שונה מן הזכויות שנצברו בשנות החיים המשותפים. באופן דומה, זכויות שנצברות לאחר מועד הקרע אינן מתחילות מאותה נקודת מוצא.
החוק מבחין בין סוגים שונים של חיסכון פנסיוני. יש מסלולים שבהם נצברים כספים בחשבון, ויש מסלולים המבוססים על צבירת זכויות לקצבה עתידית, כמו הסדרים מסוימים של פנסיה תקציבית וקרנות ותיקות.
הדרך לבצע את החלוקה אינה זהה בכל אחד מהם. לכן כאשר מופיעה בקייס המילה “פנסיה”, עדיין צריך להבין איזה סוג של זכות פנסיונית עומדת לפנינו.
לפעמים בני זוג מעוניינים לנתק ביניהם את הקשר הכלכלי מיד. במקום להמתין עשרים שנה עד שהפנסיה תשולם, אפשר במקרים המתאימים לבצע חישוב אקטוארי של שווי הזכות היום ולשקול איזון באמצעות נכסים אחרים.
לדוגמה, הבעל שומר את מלוא זכויות הפנסיה, והאישה מקבלת יותר מן התמורה של הדירה. אבל אין לבצע מהלך כזה בלי להבין את השווי האמיתי, את המס ואת הסיכונים. מיליון ש”ח שישולמו בעוד עשרים שנה אינם שווים למיליון ש”ח שמתקבלים היום.
זכות פנסיונית תלויה במספר רב של נתונים: תקופת עבודה, סוג התוכנית, מועד פרישה, הצמדה, שיעורי קצבה, זכויות שארים, מס ולעיתים גם תנאים מיוחדים של התוכנית. לכן חישוב מקצועי יכול להיות הכרחי.
האקטואר אינו מחליט מה הדין. הוא מסייע לבית המשפט לתרגם זכויות עתידיות למספרים שניתן לעבוד איתם.
גם כאן העובדה שהכסף אינו זמין למשיכה היום אינה אומרת שאין לו ערך. אם הזכות נצברה בתקופת החיים המשותפים והיא בת איזון, עצם העובדה שמועד הנזילות עדיין לא הגיע אינה מוציאה אותה בהכרח מן הרכוש.
השאלה היא מתי ובאיזו מסגרת נצברה הזכות.
זכויות עבודה יכולות לכלול פיצויי פיטורים, רכיבי תגמולים, קופות גמל וזכויות נוספות. גם כאן יש לבחון את מקור הזכות ואת תקופת הצבירה. לא כל תשלום שמתקבל ממעסיק ביום מסוים שייך רק לאותו יום. לעיתים הוא משקף שנות עבודה ארוכות.
עסק פרטי יוצר קושי ראייתי שאין לעובד שכיר. שכיר מקבל תלוש. בעל חברה יכול להשפיע על שכרו, למשוך דיבידנדים, להשאיר רווחים בחברה, לרשום הוצאות או להשתמש בנכסי החברה לצרכיו האישיים.
לכן בהליך רכושי בית המשפט עשוי להידרש לדוחות כספיים, חשבונות בנק, דוחות מס, ספרי חברה ומומחים. אין להסתפק בהכרח במשפט של בעל העסק: “אני מושך רק 7,000 ש”ח בחודש”.
זו שאלה מרכזית בהערכת שווי. נניח שמשרד רופא פרטי מכניס סכומים גבוהים, אבל רוב המטופלים מגיעים רק בגלל שמו של הרופא. אם הרופא יעזוב, ייתכן שחלק ניכר מהלקוחות יעזבו איתו.
לכן יש להיזהר שלא לייחס לעסק ערך כאילו ניתן למכור אותו בקלות לאדם אחר. צריך להפריד, ככל שניתן, בין הערך העסקי שניתן להעברה לבין הערך האישי שקשור לבעל המקצוע.
אם לבעל יש 30% מחברה שבה שני שותפים נוספים, בן הזוג האחר אינו יכול להתייחס לכל החברה כאילו היא רכוש המשפחה. צריך להעריך את הזכות של אותו בן זוג בלבד. בנוסף, הסכם בעלי המניות יכול לכלול מגבלות על העברת מניות, זכויות קדימה או מנגנונים שמשפיעים על השווי.
המשפט המשפחתי אינו פועל בחלל. הוא צריך להתחשב גם בדיני חברות ובזכויות של צדדים שלישיים.
נניח שהבעל מחזיק מחצית מחברה והמחצית השנייה שייכת לאחיו. האח אינו בן זוג של האישה ואינו צד לנישואין. אי אפשר “לחלק” לאישה זכויות ששייכות לאח.
אפשר להעריך את חלקו של הבעל בחברה ולבצע איזון בהתאם, אבל דיני המשפחה אינם מבטלים בעלות של אנשים אחרים.
ליאור הקים קליניקה עשר שנים לאחר הנישואין. הוא בעל המניות היחיד. הקליניקה שווה לפי מומחה שני מיליון ש”ח. אשתו אינה אמורה לקבל אוטומטית מחצית מהמניות ולשבת איתו בישיבות ניהול. ייתכן שהדרך הנכונה היא להשאיר את הקליניקה בידיו ולהביא את שוויה בחשבון במסגרת האיזון.
נועה הקימה חברה לפני הנישואין כאשר שוויה היה 200,000 ש”ח. לאחר עשרים שנות נישואין החברה שווה חמישה מיליון ש”ח. בעלה לא היה רשום כבעל מניות, אך טיפל בילדים והפחית מאוד את עבודתו כדי לאפשר לנועה לפתח את החברה.
כאן צריך להפריד בין העסק שהיה קיים מלכתחילה כנכס חיצוני לבין ההשבחה והערך שנוצרו בתקופת הנישואין, ולבדוק את המשטר הרכושי ואת כל יתר הנסיבות. אין תשובה נכונה שמתקבלת רק מהשאלה “על שם מי החברה”.
אמיר התחיל לימודי רפואה לאחר הנישואין. רונית עברה איתו לעיר אחרת, עבדה לפרנסת הבית וטיפלה בילדים. עשרים שנה לאחר מכן הוא מומחה בעל הכנסה גבוהה והיא עובדת בשכר נמוך.
לצד חלוקת הנכסים הקיימים צריך לבחון אם נוצר פער משמעותי בכושר ההשתכרות כתוצאה ממבנה החיים המשותפים, ומהו המנגנון המשפטי המתאים להתמודד איתו. לא נכון פשוט להכפיל את משכורתו העתידית של אמיר במספר שנות העבודה שנותרו לו ולתת לרונית חצי.
שירה קיבלה במסגרת עבודתה 10,000 אופציות בתקופת הנישואין. חלקן יבשילו רק שנתיים לאחר הפרידה. העובדה שהן טרם הבשילו אינה פותרת את השאלה. צריך לבדוק מדוע ניתנו ומהי התקופה שהן נועדו לתגמל. ייתכן שחלק מן הערך קשור לעבודה בתקופת הנישואין וחלק לתקופה שאחריה.
אבי עבד שלושים שנה. הוא היה נשוי לדנה במשך עשרים מהן. אין נקודת מוצא שדנה זכאית למחצית מכל הפנסיה. יש לבחון את החלק שנצבר בתקופת החיים המשותפים, את מועד הקרע ואת סוג הזכות הפנסיונית.
בני זוג מחזיקים דירה בשווי שלושה מיליון ש”ח וזכויות פנסיה משמעותיות. הם מבקשים שהאישה תקבל את הבית והבעל ישמור את מלוא הפנסיה.
אפשר לבנות הסדר כזה, אבל רק אחרי שמעריכים נכון את שווי שתי קבוצות הנכסים. בית בשווי שלושה מיליון היום אינו בהכרח שקול לפנסיה נומינלית של שלושה מיליון שתשולם לאורך עשרות שנים בעתיד. צריך להביא בחשבון זמן, מס, סיכון ותנאי התשלום.
בנכסים האלה צריך לחשוב אחרת מרכוש רגיל. השאלה הראשונה היא מה בדיוק הנכס: חברה, מוניטין, כושר השתכרות, פנסיה, אופציות או זכות עתידית. אחר כך שואלים מתי נוצר הערך: לפני הנישואין, בתקופת החיים המשותפים או לאחר הקרע. לאחר מכן צריך להבין אם אפשר בכלל להעביר את הנכס עצמו, או שנכון יותר לבצע איזון כספי. לבסוף בודקים אם נדרש מומחה שיעריך את השווי.
העובדה שנכס אינו מוחשי או שאי אפשר לממש אותו היום אינה אומרת שאין לו ערך. מצד שני, העובדה שלאדם צפויה הכנסה גבוהה בעתיד אינה הופכת את כל חייו המקצועיים העתידיים לרכוש של בן זוגו לשעבר.
עסק הרשום על שם אחד מבני הזוג יכול להיות בעל ערך בר איזון גם בלי להפוך את בן הזוג האחר לבעל מניות. פעמים רבות מעריכים את העסק ומשאירים אותו בידי מי שמפעיל אותו.
מוניטין עסקי, מוניטין אישי וכושר השתכרות אינם אותו דבר. יש להבחין בין ערך ששייך לעסק ויכול לעבור לבעלים אחר לבין יכולת מקצועית שקשורה לאדם עצמו.
פער בכושר ההשתכרות אינו יוצר אוטומטית זכות למחצית ההכנסה העתידית. במקרים מיוחדים ניתן להתחשב בו במסגרת הכלים שמעניק חוק יחסי ממון, ובמיוחד כאשר הפער נוצר מתוך חלוקת התפקידים המשפחתית.
זכויות פנסיוניות הן רכוש כלכלי משמעותי, והחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו יוצר מנגנון מיוחד למימוש חלוקתן לאחר הפרידה.
לא כל זכות עתידית שייכת במלואה לתקופת הנישואין. בבונוסים, אופציות, פנסיה וזכויות אחרות צריך לזהות בגין איזו תקופה נוצרה הזכות ולא להסתפק ביום שבו הכסף שולם.
והרעיון המרכזי של השיעור הוא: בפרידה לא מחפשים רק את הנכסים שאפשר לראות. צריך לזהות גם את הערך הכלכלי שנבנה בתוך עסק, קריירה וזכויות עתידיות, אבל לעשות זאת בזהירות כך שלא נחלק פעמיים את אותו ערך ולא נהפוך עבודה עתידית של אדם לרכוש שכבר נצבר בעבר.
