עוולת הרשלנות היא אחת העוולות החשובות והרחבות ביותר במשפט הנזיקי. היא אינה מתארת אירוע אחד מסוים כמו תקיפה או הסגת גבול, אלא מספקת מסגרת כללית שמאפשרת להטיל אחריות כאשר אדם יצר סיכון בלתי סביר כלפי אחר, הסיכון התממש ונגרם נזק. לכן אפשר למצוא אותה כמעט בכל תחום: תאונות עבודה, רשלנות רפואית, מפגעים במקרקעין, אחריות מקצועית, אחריות רשויות ציבוריות, נזק כלכלי, נזק נפשי ועוד.
המקור המשפטי המרכזי הוא סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הפקודה עצמה תקפה כיום. סעיף 35 מגדיר את ההתנהגות הרשלנית ואת הקשר שבינה לבין גרימת נזק, ואילו סעיף 36 עוסק בהיקף חובת הזהירות כלפי מי שאדם סביר צריך היה לצפות שעלול להיפגע מהתנהגותו.
בחיי היום-יום אנחנו אומרים על אדם “הוא התרשל” גם כאשר עשה טעות קטנה. מבחינה משפטית, לא כל טעות היא עוולת רשלנות. רופא יכול לבחור טיפול שהתברר בדיעבד כלא מוצלח בלי להיות רשלן. נהג יכול להיות מעורב בתאונה בלי שהתרשל. בעל עסק יכול לגרום לנזק בלי שחב בנזיקין.
כדי שתקום עוולת הרשלנות צריך לבנות שרשרת משפטית מלאה. באופן בסיסי נבחנים חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. רק אם החלקים הדרושים מתחברים, ניתן לעבור למסקנה שהנתבע אחראי ברשלנות.
סעיף 35 לפקודת הנזיקין מבוסס על השוואה בין ההתנהגות בפועל לבין ההתנהגות שהייתה מצופה מאדם סביר ונבון באותן נסיבות. כאשר אדם עושה מעשה שאדם סביר לא היה עושה, או נמנע מלעשות מעשה שאדם סביר היה עושה, יכולה להתקיים התרשלות.
אבל הסעיף אינו עוצר שם. כדי שההתנהגות הרשלנית תהפוך לעוולה כלפי אדם אחר, צריכה להיות כלפיו גם חובה לנהוג בזהירות, וההתנהגות צריכה לגרום לו נזק.
מכאן ההבחנה החשובה בין התרשלות לבין עוולת הרשלנות. התרשלות מתארת את ההתנהגות הבלתי סבירה. עוולת הרשלנות היא המבנה המלא שמביא בסופו של דבר לאחריות משפטית.
אדם נוהג במהירות מופרזת בכביש ריק בשעה שלוש לפנות בוקר. הוא עשוי להתנהג בצורה רשלנית, אבל אם לא נגרם כל נזק לאדם אחר, אין לנו בהכרח תביעה בעוולת הרשלנות בגין נזק שלא אירע.
לעומת זאת, אם הוא מאבד שליטה ופוגע בהולך רגל, ההתנהגות הרשלנית מתחברת לנזק ממשי. עכשיו צריך לברר גם האם היה קשר סיבתי בין המהירות לבין התאונה והאם מתקיימים יתר התנאים.
לא די להראות שהנתבע התנהג בצורה מסוכנת. צריך לקבוע שהמשפט חייב אותו לנקוט זהירות כלפי התובע המסוים או סוג הניזוקים שאליו הוא משתייך.
הרי איננו חייבים משפטית באותה מידה לכל אדם בעולם ביחס לכל תוצאה אפשרית. לכן חובת הזהירות היא מנגנון שמגדיר את גבולות האחריות.
סעיף 36 לפקודת הנזיקין קושר את החובה לצפיות: החובה משתרעת כלפי אדם וכלפי בעל נכס אשר אדם סביר צריך היה באותן נסיבות לצפות מראש שהם עלולים להיפגע במהלך הרגיל של הדברים מהמעשה או מהמחדל.
צפיות אינה נבואה. לא צריך להוכיח שהנתבע ידע בדיוק מי ייפגע, באיזו שעה ובאיזה אופן. השאלה היא האם היה ניתן לצפות באופן סביר את סוג הסיכון ואת סוג הנפגע.
למשל, בעל קניון שמשאיר מדרגה שבורה בכניסה אינו צריך לדעת שדווקא רונית תגיע בשעה 17:12 ותיפול. מספיק שניתן לצפות שמבקר בקניון עלול להיפגע ממדרגה מסוכנת.
בפסיקה הישראלית התפתחה הבחנה בין שתי שאלות. צפיות טכנית שואלת האם היה אפשר מבחינה עובדתית לצפות את הנזק. צפיות נורמטיבית שואלת האם גם ראוי מבחינה משפטית להטיל חובת זהירות ביחס לסיכון הזה.
ההבחנה חשובה משום שהעולם מלא בסיכונים צפויים. אפשר לצפות שחבר ייפגע נפשית אם ננתק איתו קשר, שעובד יתאכזב אם לא יקודם או שעסק מתחרה יפסיד כסף כשייפתח לידו עסק חדש. אבל אין פירוש הדבר שהמשפט מטיל תמיד חובת זהירות ביחס לכל נזק צפוי.
כלומר: אפשר לצפות נזק, ובכל זאת להחליט שאין מקום משפטי להטיל בגינו אחריות.
הפסיקה הישראלית, ובעיקר פסק הדין החשוב ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פיתחה במשך שנים מבנה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית.
חובת זהירות מושגית בוחנת את היחסים ברמה כללית: האם סוג המזיק הזה חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוק הזה ביחס לסוג הנזק הזה. לדוגמה, האם רופא חב חובת זהירות כלפי מטופל? ככלל כן. האם בעל מקרקעין חב חובת זהירות כלפי מבקר במקום? בנסיבות המתאימות כן.
חובת זהירות קונקרטית שואלת האם בנסיבות המקרה הספציפי היה צריך לצפות את הסיכון המסוים והאם היה מקום לנקוט אמצעים למנוע אותו.
בעניין ועקנין נדונה פגיעה שאירעה בבריכת שחייה. ההיגיון שמאחורי הניתוח ממחיש היטב את ההבדל. ברמה הכללית, בעלי ומפעילי בריכה חייבים זהירות כלפי משתמשי הבריכה. זו השאלה המושגית. אבל עדיין צריך לבדוק את הסיכון הקונקרטי: מה היה מצב המתקן, מה ידע הניזוק, האם הייתה אזהרה, מה היה עומק המים ומה ניתן היה לצפות בנסיבות.
עצם קיומה של חובת זהירות כללית אינו אומר שכל תאונה בבריכה היא רשלנות.
החיים כוללים סיכונים רגילים. אם נדרוש למנוע כל סיכון אפשרי, כמעט שום פעילות אנושית לא תהיה אפשרית. ילד שמשחק כדורגל יכול ליפול. אדם שיורד במדרגות יכול למעוד. שחייה כוללת סיכונים מסוימים. ניתוח רפואי כולל סיכונים גם כאשר מבוצע כראוי.
לכן דיני הרשלנות אינם דורשים עולם בלי סיכונים. הם דורשים התמודדות סבירה עם סיכונים בלתי סבירים.
אחרי שקבענו שקיימת חובת זהירות, צריך לבדוק האם הנתבע הפר אותה. זו שאלת ההתרשלות.
השאלה אינה האם בדיעבד היה אפשר לעשות משהו טוב יותר. כמעט תמיד, אחרי תאונה, אפשר לחשוב על פעולה נוספת שהייתה אולי מונעת אותה. השאלה היא האם בזמן אמת, על בסיס המידע שהיה זמין אז, אדם סביר היה נוקט אמצעי זהירות שאותו הנתבע לא נקט.
האדם הסביר הוא אמת מידה משפטית. הוא אינו האדם הזהיר ביותר בעולם ואינו אדם שאינו עושה שום טעות. מדובר בדמות נורמטיבית שמייצגת את רמת הזהירות שהמשפט מצפה לה בנסיבות.
לכן המשפט אינו שואל: “האם אפשר היה למנוע את התאונה בכל מחיר?” אלא: “האם היה סביר לצפות מהנתבע לנקוט את האמצעי שהיה מונע אותה?”
אחד הכלים המקובלים הוא לבחון את היחס בין כמה משתנים: הסתברות הנזק, חומרת הנזק ועלות מניעתו. ככל שהסיכון לנזק חמור גדול יותר ואמצעי המניעה פשוט וזול יותר, מתחזקת הטענה שהיה צריך לנקוט אותו.
לדוגמה, אם חנות יודעת שמדרגה בכניסה שבורה, ושלט אזהרה או חסימת האזור עולים כמעט כלום, קשה להצדיק התעלמות מן הסיכון. לעומת זאת, אם הדרך היחידה למנוע סיכון זעיר היא להשבית לחלוטין שירות חיוני בעלות עצומה, התוצאה יכולה להיות אחרת.
בספרות ובפסיקה נעזרים לעיתים ברעיון שמזוהה עם השופט האמריקאי Learned Hand. בצורה פשוטה, משווים בין עלות אמצעי הזהירות לבין תוחלת הנזק: ההסתברות שהנזק יקרה כפול חומרתו.
אין מדובר בנוסחה חשבונאית שבית המשפט תמיד מכניס אליה מספרים. היא דרך חשיבה. אם אפשר למנוע נזק קטסטרופלי בהוצאה זניחה, אי נקיטת האמצעי נראית הרבה פחות סבירה.
בית ספר מגלה כבל חשמלי חשוף בחצר. עלות סגירת האזור והזמנת חשמלאי נמוכה יחסית. הסיכון להתחשמלות של ילדים יכול להיות חמור מאוד.
גם אם ההסתברות שילד ייגע דווקא בכבל אינה 100%, חומרת התוצאה והקלות שבה ניתן למנוע אותה תומכות במסקנה שהתעלמות מן המפגע היא התנהגות בלתי סבירה.
לא בהכרח. תקנות וסטנדרטים מקצועיים הם ראיות חשובות למה שנחשב להתנהגות סבירה, אבל הם אינם תמיד הגבול העליון של הזהירות הנדרשת. יכול להיות שהנתבע עמד בדרישה מינימלית בחוק, אך הנסיבות הקונקרטיות דרשו ממנו לעשות יותר.
מן הצד השני, הפרת תקנה אינה תמיד מוכיחה אוטומטית עוולת רשלנות. היא יכולה להיות ראיה משמעותית, ואף להקים בנסיבות המתאימות עילה נוספת של הפרת חובה חקוקה, אבל עדיין צריך לנתח את העוולה הרלוונטית.
בעוולת הרשלנות נדרש נזק. ללא נזק, אין בדרך כלל עוולת רשלנות שמזכה בפיצוי על אותו אירוע, גם אם ההתנהגות עצמה הייתה מסוכנת מאוד.
הנזק יכול להיות גופני, נפשי, רכושי או במקרים מסוימים כלכלי. אבל לא כל סוג נזק זוכה לאותה מידת הכרה. דווקא נזק כלכלי טהור ונזק נפשי עקיף הם דוגמאות לתחומים שבהם הפסיקה הציבה גבולות מיוחדים, משום שאחריות רחבה מדי עלולה ליצור מספר עצום של תביעות.
קיומו של נזק הוא חלק משאלת האחריות. גובה הנזק הוא כבר חלק משמעותי משאלת הסעד.
אם אדם נפגע ברגל בגלל רשלנות, עצם הפגיעה יכולה למלא את דרישת הנזק. אחר כך יהיה צורך לברר האם הנכות היא 5% או 30%, כמה ימי עבודה הפסיד, האם יזדקק לטיפולים עתידיים ומה היקף הכאב והסבל. אלה שאלות שקשורות לכימות הפיצוי.
אפילו אם הנתבע היה רשלן ואפילו אם התובע נפגע, צריך להוכיח שהרשלנות גרמה לנזק. זהו הקשר הסיבתי.
נניח שרופא התרשל בכך שלא ביצע בדיקה מסוימת. המטופל נפטר. עדיין צריך לשאול האם ביצוע הבדיקה בזמן היה משנה את התוצאה. אם המחלה הייתה קטלנית גם אילו הרופא פעל באופן מושלם, יכולה להיות בעיה בהוכחת הקשר הסיבתי.
נהוג להבחין בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי משפטי.
הקשר הסיבתי העובדתי שואל האם מבחינה עובדתית ההתנהגות הייתה גורם לנזק. המבחן הקלאסי הוא מבחן “אלמלא”: האם אלמלא ההתרשלות, הנזק היה מתרחש?
הקשר הסיבתי המשפטי שואל שאלה נוספת: גם אם ההתנהגות הייתה גורם עובדתי לנזק, האם המשפט מייחס לנתבע אחריות לתוצאה הזאת או שהנזק רחוק מדי, חריג מדי או נובע מגורם מתערב שמנתק את הייחוס המשפטי?
את שני הרבדים נלמד לעומק בשיעורים 7 ו-8.
נהג מחנה את רכבו בצורה רשלנית וחוסם רחוב. אמבולנס בדרכו לבית חולים מתעכב כמה דקות. מטופל באמבולנס נפטר.
יש כאן כמה שאלות שונות. האם החניה הייתה התרשלות? אולי כן. האם הייתה חובת זהירות כלפי משתמשי הדרך? כנראה יש בסיס לבחון זאת. אבל האם העיכוב הוא שגרם למוות? האם המטופל היה נפטר גם ללא העיכוב? האם סוג הנזק הזה נמצא בתוך הסיכון שהחניה האסורה יצרה?
זה בדיוק המקום שבו עוולת הרשלנות הופכת ממסקנה אינטואיטיבית לניתוח משפטי.
נניח שמפעל מפר בצורה חמורה כללי בטיחות. עובד מפתח מחלה. אם המחלה אינה קשורה כלל לחומרים שבהם נחשף במפעל, עצם ההתנהגות הרשלנית של המפעל אינה מספיקה כדי לפצות אותו על המחלה הספציפית.
דיני הנזיקין מפצים על נזק שנגרם מהעוולה, לא מענישים באופן כללי על התנהגות לא טובה.
החיים אינם תמיד בנויים על גורם אחד. אדם יכול להגיע לבית חולים אחרי תאונה, לקבל טיפול רשלני ולהחמיר. כמה מפעלים יכולים לזהם אותו אזור. כמה נהגים יכולים להיות מעורבים בשרשרת תאונות.
במצבים כאלה המשפט צריך להחליט איזה גורם תרם לנזק, האם ניתן להפריד בין התרומות ומה עושים כאשר אי אפשר לדעת מי גרם לאיזה חלק. אלה שאלות מורכבות שנכנסות לדיני הסיבתיות ולדיני מעוולים יחד.
עוולת הרשלנות יכולה להתבסס גם על מעשה וגם על מחדל. אדם יכול להיות רשלן בכך שעשה משהו שהיה עליו להימנע ממנו, או בכך שלא עשה משהו שהיה עליו לעשות.
נהג שנסע באור אדום ביצע מעשה. בעל חנות שראה שלולית מסוכנת ולא ניקה אותה ולא הזהיר את הלקוחות יכול להיות אחראי במחדל.
אבל ביחס למחדלים קיימת רגישות מיוחדת: המשפט אינו מטיל באופן כללי על כל אדם חובה להציל כל אדם אחר מכל סכנה. כדי לחייב בגין אי פעולה צריך לזהות את מקור החובה לפעול.
יש הבדל בין יצירת סיכון לבין אי מניעת סיכון שאדם אחר יצר. אם אדם חופר בור במדרכה ומשאיר אותו פתוח, הוא יצר את הסיכון. אם עובר אורח רואה את הבור ולא עושה דבר, השאלה האם הוא חב אחריות לנפגע מורכבת יותר.
המשפט נזהר מחובה כללית של כל אדם לפעול לטובת כל אדם אחר, משום שחובה כזאת עלולה להיות בלתי מוגבלת. לכן במחדלים מחפשים לעיתים יחסים מיוחדים, שליטה בסיכון, אחריות קודמת או מקור אחר שמצדיק חובת פעולה.
זה עיקרון קריטי. אחרי שנגרם נזק קל לומר: “היה צריך לעשות אחרת”. אבל עוולת הרשלנות אינה נבחנת באמצעות מידע שנודע רק לאחר האירוע.
נניח שרופא בחר אחת משתי שיטות טיפול שנחשבו בזמן אמת מקובלות מבחינה רפואית. בדיעבד התברר שהשיטה השנייה הייתה מצליחה יותר. העובדה הזאת אינה כשלעצמה מוכיחה רשלנות. צריך לבדוק מה היה ידוע לרופא בזמן קבלת ההחלטה.
ילד נופל במגרש משחקים ונפצע קשה. מטופל מת במהלך ניתוח. מוצר מתקלקל. בניין סובל מנזק. בכל המקרים האלה קרה משהו רע, אבל התוצאה עצמה אינה הוכחה להתנהגות בלתי סבירה.
זהו אחד העקרונות החשובים ביותר של הקורס: אין להסיק התרשלות רק מן העובדה שהנזק התרחש.
יש חריגים ומנגנונים ראייתיים שבהם נסיבות האירוע מאפשרות להעביר נטל או להסיק מסקנות מסוימות, אבל הם דורשים תנאים מיוחדים. נלמד אותם בשיעור 6.
אם הסיכון נדיר אבל התוצאה האפשרית קטסטרופלית ואפשר למנוע אותה בקלות, ייתכן שהאדם הסביר צריך להתגונן מפניו.
לדוגמה, ההסתברות שבלון גז יתפוצץ יכולה להיות נמוכה מאוד. אבל כאשר יש ריח חריף של גז במקום סגור, חומרת הנזק האפשרי מחייבת תגובה רצינית גם אם ברוב המקרים לא תתרחש התפוצצות.
לא תמיד. בדרך כלל השאלה אינה אם היה צריך לצפות את כל פרטי השרשרת, אלא האם סוג הנזק והסיכון היו בתחום הצפיות הרלוונטית.
אם נהג נוסע במהירות מופרזת באזור שבו הולכי רגל חוצים, הוא אינו צריך לצפות שאדם מסוים ייפול דווקא בדרך מסוימת ויפגע בכתף שמאל. די בכך שפגיעת גוף בהולך רגל נמצאת בתוך סוג הסיכון שהמהירות יוצרת.
נניח שאדם דוחף אדם אחר באופן שגורם בדרך כלל לחבלה קלה, אבל הנפגע סובל ממחלה נדירה והפגיעה גורמת לו נזק עצום. דיני הנזיקין מכירים בעיקרון שלפיו המזיק מקבל את הניזוק כפי שהוא, המכונה לעיתים “הגולגולת הדקה”.
העיקרון אינו אומר שכל תוצאה בלתי צפויה תמיד מיוחסת למזיק. הוא אומר שכאשר סוג הפגיעה נמצא בתחום האחריות, העובדה שהניזוק היה פגיע במיוחד אינה בהכרח מאפשרת למזיק להפחית אחריות רק משום שאדם אחר היה נפגע פחות.
גם אם הנתבע התרשל, ייתכן שהתובע עצמו תרם לנזק. נניח שחנות השאירה מפגע מסוכן, אבל הלקוח ראה בבירור את המפגע ובכל זאת רץ לעברו תוך כדי שימוש בטלפון.
ייתכן שתקום אחריות לחנות ובמקביל ייקבע לניזוק אשם תורם, שיכול להפחית את הפיצוי. אשם תורם אינו בהכרח מוחק את עוולת הרשלנות של הנתבע. הוא עוסק בחלוקת הנטל כאשר גם התנהגות הניזוק תרמה לנזק.
בעל מסעדה יודע שבכניסה לשירותים קיימת נזילה קבועה. במשך שעה הרצפה רטובה, אין שלט אזהרה ועובדים עוברים במקום כמה פעמים מבלי לטפל בבעיה. לקוחה מחליקה ושוברת את רגלה.
אפשר לפרק את המקרה: ראשית, קיימת שאלה של חובת זהירות של בעל העסק כלפי לקוחותיו. שנית, בודקים התרשלות: האם עסק סביר היה צריך לטפל בנזילה או לפחות להזהיר? שלישית, קיים נזק גופני. רביעית, יש לבדוק סיבתיות: האם הרטיבות היא שגרמה לנפילה ולשבר.
אם כל אלה מתקיימים, קיימת תשתית לאחריות ברשלנות. אם יתברר שהלקוחה כלל לא החליקה על המים אלא איבדה הכרה בגלל אירוע רפואי בלתי קשור, הסיבתיות משתנה לחלוטין למרות המפגע.
מטופל מתלונן שוב ושוב על תסמינים שמצדיקים לפי הסטנדרט המקצועי בדיקה נוספת. הרופא אינו מפנה אותו לבדיקה. כעבור שנה מתגלה מחלה קשה.
גם כאן לא מתחילים מן המסקנה “הרופא התרשל ולכן הוא אחראי”. צריך לברר האם רופא סביר היה מפנה לבדיקה, האם קיימת חובת זהירות, האם האיחור גרם בפועל להחמרה ומה היה קורה אילו המחלה התגלתה שנה קודם. ייתכן שההתרשלות ברורה אך הסיבתיות מורכבת מאוד.
מורה מאפשר לתלמידים לשחק בכדור באזור צפוף. תלמיד זורק את הכדור באופן רגיל, והכדור פוגע במקרה בתלמיד אחר ושובר את משקפיו.
לא כל פציעה במשחק מעידה על התרשלות. יש לבדוק האם הפעילות עצמה הייתה סבירה, האם היה סיכון חריג, האם המקום התאים למשחק, האם הילדים היו בגיל שמחייב פיקוח נוסף ומהו היקף הפיקוח שהיה סביר לצפות מהמורה.
אם נדרוש מבית ספר למנוע כל חבלה אפשרית, למעשה נאסור כמעט כל משחק. דיני הרשלנות מנסים לאזן בין בטיחות לבין חיים רגילים.
מפעל יודע שמערכת האוורור אינה תקינה. עובדים נחשפים במשך חודשים לחומר מסוכן. עובד מפתח מחלת ריאות.
חובת הזהירות והתרשלות עשויות להיראות ברורות יחסית אם הסיכון היה ידוע ולא טופל. אבל עדיין צריך להוכיח שהמחלה של העובד נגרמה מהחשיפה ולא, למשל, ממחלה קודמת או גורם אחר. ככל שהסיבתיות הרפואית מורכבת יותר, כך עולה חשיבותן של חוות דעת מומחים.
אפשר לרכז את המבנה כולו בשאלה אחת גדולה: האם הנתבע יצר או לא מנע סיכון שהיה עליו להתמודד איתו באופן סביר, והאם בדיוק הסיכון הזה התממש וגרם לתובע נזק שהמשפט מייחס לנתבע?
בתוך השאלה הזאת נמצאים כל ארבעת המרכיבים המרכזיים: החובה, ההתנהגות, הנזק והסיבתיות.
