שיעור מספר 7 – מבחן התכלית

פסק-דין סרוסי קבע לראשונה כי אדם יכול להיות מוכר כעובד למטרה מסוימת, ולא באופן גורף לכל דיני העבודה. הוא מהווה "פריצת האוניברסליות" של הגדרת העובד ושובר את ההנחה הקודמת לפיה עובד מקבל את כל ההגנות של דיני העבודה, ומי שאינו עובד אינו זכאי לשום הגנה.
עובדות המקרה
• סרוסי כיהן כסגן וכממלא מקום ראש המועצה המקומית בירוחם.
• לפני כן, הוא עבד בקופת חולים, אך עזב לטובת המועצה המקומית.
• תפקידו נקבע לפי דין, ולא לפי חוזה עבודה.
• כהונתו הסתיימה טרם זמנה, בעקבות התפרקות הקואליציה המקומית.
• הוא לא יכול היה לחזור לקופת חולים, ולכן תבע דמי אבטלה מהביטוח הלאומי.
• הביטוח הלאומי לא הכיר בו כעובד, משום שהקשר בינו לבין העירייה לא היה חוזי אלא מכוח דין.
הכרעת בית המשפט
1. מבחינת התוצאה – בית המשפט הכיר בסרוסי כ"עובד" לצורך קבלת דמי אבטלה בלבד, אך לא הכיר בו כעובד לצורך דינים אחרים.
2. שימוש במבחן המעורב – נבחנו הפנים החיוביים והשליליים של מבחן ההשתלבות:
 פן חיובי – לא היה לו עסק עצמאי, והוא השתלב במועצה.
פן שלילי – העובדה שמינויו היה מכוח דין ולא מכוח חוזה.
3. המהלך הקריטי של השופט אהרן ברק – זניחת הפורמליזם של הגדרת "עובד": בעבר ההנחה הייתה כי ללא חוזה עבודה, אין יחסי עובד-מעביד. ברק קבע כי אין צורך להישען על הגדרות פורמליות, אלא על תכלית החוק.
יש לבחון על מי אנחנו רוצים להחיל את דיני העבודה בהתאם לערך המוגן.
 במקרה זה, העובדה שסרוסי מונה מכוח דין לא רלוונטית לתכלית הסוציאלית של דמי אבטלה.
לכן, לצורך קבלת דמי אבטלה בלבד, הוא יוכר כעובד, אך לצורך חוקים אחרים – לא בהכרח.